הסכמי שכירות ביחס למבנה המסעדה, האחרון בהם עד לחודש 2/12 (נ/5, נ/6)
20. בנוסף בקשו הנתבעים להסתמך על תצהירים שהוגשו על ידם במהלך ניהול ההליך, כאשר תצהיר יחיד של א. הוגש וסומן נ/9, בעוד שנ. , בתחילת עדותו הראשית, חזר ואישר את האמור בכל התצהירים שהוגשו על ידו במהלך ניהול ההליך (עמ' 46 שורות 3-4).
אלא שעיון בנ/9 ובתצהירים שהגיש נ. לאורך ההליך מלמד כי מרבית התצהירים שהוגשו עוסקים בענינים שנדונו במסגרת הליכי הביניים, ואין בהם, למעט התצהיר התומך בבקשה לביטול צו המניעה (בקשה 2 בתיק) כדי לשפוך אור, אפילו לא במידה מועטה, על השאלות הדורשות הכרעה בהליך זה. לשם נוחיות הדיון, אסמן כעת את התצהיר היחיד הרלבנטי של נ. , שהוא למעשה אישור של האמור בבקשה לביטול צו המניעה הזמני, כנ/10, אולם אציין כי גם תצהיר זה איננו מסייע לנתבעים בהוכחת איזה מטענותיהם העובדתיות, שכן ההתיחסות היחידה שם לענין העובדתי הנוגע לתוקף הסכם השכירות הינו בסעיף 6 לבקשה, ואליו אחזור בהמשך.
עדויות הצדדים כללי
21. קודם לבחינת טענות הצדדים לגופן, ולאור העובדה כי עיקר מאמצי שני הצדדים כוונו להשחרת פניו של האחר (על אף נסיונותי לנהל דיונים עניינים ככל האפשר), אומר כבר בפתח הדברים כי אינני מוצאת את עדויות שני הצדדים, דהיינו ע.מצד אחד ונ. וא. מהצד השני, כמהימנות במידה כזו שאפשר לסמוך עליהן קביעת ממצאים שאינם נתמכים בראיות נוספות.
משכך, בכוונ. בעיקר להסתמך על העולה מתוך המסמכים שהוצגו בפני ומקום בו אין ראיות תומכות לגירסה של מי מהצדדים, התוצאה הינה כי אותו צד לא עמד בנטל להוכיח את שמוטל עליו להוכיח.
22.התרשמתי, באופן ברור כבר מתחילת ההליכים בפני, והדבר הלך והתחזק בכל דיון בו ולאחר שמיעת העדויות (אשר על אף חלוף הזמן זכורות לי היטב), כי ענין לי כאן בשני צדדים מניפולטיביים באופן יוצא דופן (בעיקר הדברים אמורים לגבי ע.ונ. , כאשר א. משמש מעין "איש קש" בעבור נ. לצורך ניהול מלחמתו בע., ולכך אתיחס בהרחבה בהמשך), אשר באם אומר בעדינות, "האמת אינה נר לרגליהם". שניהם היו מוכנים, במסגרת "מלחמת גוג ומגוג" שנפתחה ביניהם בשלב כלשהו של היחסים (כנראה בשלהי שנת 2011), לנקוט בצעדים חריפים האחד כנגד השני.
מסיבות שלא התבררו בפני, נראה כי מרגע שדרכם הרומנטית של הצדדים הסתיימה (ואין בכוונ. כלל להתיחס לטענות ההדדיות בדבר התנהגות אלימה כזו או אחרת במסגרת יחסים אלו), גמר בליבו נ. לפגוע באפשרותה של החברה להמשיך ולנהל את הפאב ובכך להביא לנישולה של ע.מהנכסים הרשומים על שמה כבעלת החברה, וכן בהמשך, להביא לגירושה מהארץ, דבר אשר אכן קרה בסופו של יום.
אני סבורה כי הראיות שבפני תומכות בטענת התובעות כי במסגרת נסיונות אלו בוצעה השכרת הזכויות במבנה המסעדה לא., ועל רקע נסיבות אלו יש לבחון את תוקף הסכם השכירות, כפי שיפורט בהמשך.
23. אין בכך להמעיט, ולו במעט, ועל מנת שלא יטעה הקורא, מהתרשמותי כי ע.(שיש לומר, בעדינות, כי ניחנה ב"חוש דרמטי מפותח"), משהתבררו לה כוונותיו של נ. (אשר עליהן הצהיר מדי פעם כפי שעולה מההקלטות שהציגה ע.), בחרה "להוריד את הכפפות" ולנקוט בכל צעד העומד לרשותה (ולא כולם לגיטימיים) בנסיון למנוע את מהלכיו של נ. , כאשר לא פעם הדבר נעשה בצורה פרובוקטיבית ביותר אשר גררה תגובה נגדית, וחוזר חלילה (וראה לענין זה התלונות ההדדיות במשטרה, וכן ראה רק לדוגמא ההחלטה מיום 16.6.13).
אפשרות למתן סעד לפינוי על אף שארזי אינה צד להליך
24. טענה ראשונה שמעלים הנתבעים הינה כי גם באם ימצא בית המשפט שהסכם השכירות אינו תקף, לא ניתן ליתן סעד של פינוי כנגדם מאחר וארזי, בעלת מחצית מהזכויות במבנה המסעדה, לא היתה צד להליך ולא ניתנה לה ההזדמנות להביע עמדתה באשר למתן צו לפינוי הנתבעים.
הנתבעים מסתמכים בכך על על האמור בע"א 263/73 ועד הר כרמל (כולל אחוזה) אגודת התושבים נ' בנק לאומי לישראל ואח', פ"ד כט(1) 263 (1974), לפיו פסק דין שניתן מבלי שאדם הנוגע בדבר היה בעל דין, הינו בטל. לטענתם באם ינתן פסק דין לפינוי כאשר ארזי לא היתה צד להליך, פסק הדין יהא חסר כל תוקף.
בענין ועד הכרמל הנ"ל אישר בית המשפט העליון פסק דין של בית המשפט המחוזי בו התקבלה בקשה של בעלי משכנתאות על זכות חכירה לבטל פסק דין קודם שניתן מבלי שבעלי המשכנתאות היו צד להליך, וזאת תוך קביעה כי פסק דין הניתן ללא שאדם הנוגע בדבר היה בעל דין, הינו בטל והוא "כאין וכאפס" (בהתאם להלכה שנקבע עוד קודם לכן בע"א 256/71 חסן פטין טהבוב ארד אל סטאר נ' שיח מחמד עבד אל-מועטי אבול-פאדל-אלעלאמי, פ"ד כו(1) 505 (1972)).
25. אלא שעיון בפסק הדין בענין ועד הכרמל ופסיקה דומה מעלה כי הנתבעים מחטיאים בטיעונם זה את ההבדל העיקרי בין המקרה שנדון שם (או במקרים נוספים בהם נעשה שימוש, נדיר יש לומר, בהלכה בדבר אפסות פסק הדין) בין המקרה שבפני.
בעוד שבענין ועד הכרמל מדובר היה בבעלי משכנתאות רשומות שביטול זכות החכירה בפסק הדין משליך ישירות על תוקף המשכנתא שנרשמה לזכותם, הרי שבענייני המדובר בשותפה במקרקעין שלה מחצית מהזכויות בנכס בו מדובר, ואשר לכל היותר, סעד הפינוי באם ינתן, יסכל את הסכם השכירות שערכה לגבי חלקה בנכס. נדמה שכל בר דעת יסכים כי זכות ארזי לעשות שימוש בחלקה במקרקעין (במושע) איננה זהה ואפילו אינה דומה לזכות בעל משכנתא שביטול הזכות שמושכנה מאיינת למעשה את קיומה של המשכנתא, דהיינו מאיינת זכות קניינית של בעל המשכנתא.
לעומת זאת זכות הבעלות של ארזי אינה נפגעת כהוא זה מפסק דין לפינוי הנתבעים, ככל שינתן, שכן זכותה של ארזי לעשות שימוש בחלקה במקרקעין (שכמובן איננה בחלק מסויים ממבנה המסעדה) כפופה להוראת סעיף 30(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובע כי רק בעלי רוב החלקים במקרקעין משותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם, בעוד שסעיף 30(ג) קובע כי כל דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים.
מכאן נובע, שגם באם מסכימה אני עם טענת הנתבעים שהשכרת מבנה המסעדה לצורך ניהול עסקם של הנתבעים במקום, הינה בגדר "שימוש רגיל" עדיין זקוקה ארזי להסכמת החברה לעשות כן, שכן ללא הסכמה כזו, אין הסכמה של רוב בעלי החלקים (נדמה שהעובדה שבהסכם השכירות נכללה הוראה בדבר קיום הסכמה של ארזי להשכרת הנכס מעידה על כך שגם הנתבעים היו מודעים לצורך בהסכמה כזו).
לפיכך, בין אם הדבר רצוי לארזי ובין אם לאו, ככל שאקבע שהסכם השכירות בין החברה לא. חסר תוקף, ממילא אין בידי הנתבעים הסכמה של רוב בעלי הזכויות במקרקעין, ומשכך זכאיות יהיו התובעות למתן פסק דין לפינוי כנגדם.
26. באם יאמר כי מתן פסק פינוי, במצב דברים כזה, פוגע בזכות כלשהי של ארזי, אומר רק כי אינני סבורה שיש לנתבעים מעמד לטעון טענה זו בשמה וממילא באם אכן תפגע זכות כזו (אשר לא הובהר בטיעוני הנתבעים מהי מהות הזכות הנפגעת ובאיזה אופן היא נפגעת) בשל פסק הדין, הרי שהיא זכאית לנקוט בכל הליך שתמצא לנכון על מנת למנוע פגיעה כזו ו/או לקבל פיצוי על אותה פגיעה, במידה שזו גרמה לה נזק.
הפניית הנתבעים להחלטתה של כב' השופטת וסרקרוג מיום 15.11.12 במסגרת הערעור על ההחלטה לביטול צו המניעה הזמני (רע"א 16980-11-12), בה צויין כי ללא קבלת עמדת גב' ארזי לא ניתן לשלול זכות לכאורית של הנתבעים להחזיק במבנה המסעדה מכוח הסכם השכירות עם ארזי, אין בה כדי לסייע לנתבעים. את דברי כב' השופטת וסרקרוג יש לקרוא על רקע הדיון שהיה בפניה, דהיינו דיון בשאלת מתן סעד זמני וביטולו, והעלאת טענות לכאוריות שיכולות לעמוד להגנת הנתבעים. אין להסיק מדברים אלו את המסקנה כי ללא שמיעת עמדת ארזי לא ניתן לתת פסק דין לפינוי.
הנתבעים לא הוכיחו (ולמעשה אפילו לא ניסו להוכיח בהעדר העדה של ארזי) כי בשל ההסכם עם ארזי עומדת להם הגנה כנגד הפינוי, ומשכך אותה הגנה לכאורית אליה כיוונה השופטת וסרקרוג בהחלטתה אינה עומדת להם.
בענין זה צודקות התובעות בטיעונן כי אילו הרצו הנתבעים להוכיח קיומה של טענת הגנה מפני הפינוי, חובה היה עליהם לזמן את ארזי כעדה מטעמם בכדי להביא בפני בית המשפט את עמדתה. העובדה שבחרו שלא לעשות כן יש בה כדי להעיד דווקא על כך שעדותה היתה יכולה להזיק להם ולא לתמוך בגרסתם.
תוקף הסכם השכירות
27. זוהי השאלה המרכזית שיש להכריע בה, והיא למעשה מורכבת, לאור טענות הצדדים, ממספר שאלות משנה. קודם לדיון לגוף טענות הצדדים אסיר מעל דרכי את טענת הנתבעים בדבר היות טענת התובעות כי הסכם השכירות חסר כל תוקף משום הרחבת חזית לעומדת הנטען בכתב התביעה. טענת הנתבעים כי טענתן היחידה של התובעות בכתב התביעה היתה כי מדובר בהסכם מזוייף איננה מבוססת כלל ונובעת מנסיון להטות את הדיון מעיקרי הדברים. עיון בכתב התביעה (שאסכים כי לא נוסח בצורה המיטבית) מעלה כי על אף שטענת הזיוף נטענה כטענה הראשית בכותרת כתב התביעה, הרי שאופן ניסוח הטענה, כמו גם האמור בסעיפים 18 ו-24 מבהירים בצורה מספקת כי טענת התובעות הינה שהסכם השכירות אינו תקף שכן הוא רק נחזה להיות חתום מטעם החברה. מכאן עולה שטענה כנגד תוקף ההסכם הועלתה באופן ברור, כאשר טענת "הזיוף" (שאיננה כזו למעשה) מכוונת לכך שנ. התיימר לחתום על ההסכם בשם החברה בהעדר הרשאה והסכמה של התובעות.
28. הבסיס העובדתי שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת הינו כי הסכם השכירות נחתם מטעם החברה ע"י נ. . עוד עולה כי במהלך השנים פעל נ. בשם החברה, בהסכמתה של ע., והיה שותף מלא בניהול החברה על אף שאינו מוגדר כבעל תפקיד בה, וזאת על רקע הקשר הרומנטי בין השניים ולאור מגבלותיה של ע.בהבנת, קריאת וכתיבת השפה העברית.
אם כן – על מנת לבחון האם הסכם השכירות נחתם מכוח הרשאה ספציפית או כללית שהיתה לנ. לפעול בשם החברה יש לבחון את השאלות הבאות:
*האם ע.נתנה הסכמה מפורשת וספציפית להסכם השכירות כפי שטענו הנתבעים?
* באם לא - מה היקף ההרשאה שניתנה לנ. לפעול בשם החברה קודם לחתימת הסכם השכירות?
* בהנחה שההרשאה כללה גם חתימה על הסכמי שכירות ביחס למבנה המסעדה, האם בולטה ההרשאה או חל שינוי בהיקפה במועד הקודם לחתימה על הסכם השכירות?
* אם ההרשאה היתה תקפה בזמן החתימה האם חתימת ההסכם נעשתה תוך חריגה מההרשאה או תוך הפרת חובות נ. כשלוח של החברה?
העדר הסכמה מפורשת של ע.לחתימת הסכם השכירות
29. הטענה לקיומה של הסכמה של ע., כהסכמה מפורשת וישירה להשכרת מבנה המסעדה לא. בתנאים המפורטים בהסכם השכירות (שלא מכוח הרשאה כללית נטענת לנ. לפעול בשם החברה), היתה טענה עובדתית מרכזית של הנתבעים שעלתה מתחילת ההליך.
כך בסעיף 6 לנ/10 נטען כי "הנכס נשוא הבקשה (למעשה מחצית ממנו) הושכר בידיעה מלאה של התובעות לנתבע 2", וכך גם בסעיף 3.6.2 לכתב ההגנה צויין כי נעשתה פנייה לע., במהלך שנת 2012, בה הועלתה האפשרות שא. ישכור את מבנה המסעדה מהחברה ו"ע.נתנה הסכמתה וברכתה".
30. אלא שבחינת הראיות שהובאו באשר למתן הסכמה מפורשת כזו מעלה כי טענה זו לא הוכחה ואף יש לומר כי נסתרה. אף אחד מהנתבעים לא פירט מתי ובאיזה אופן ניתנה הסכמה זו ועדותם של נ. (עמ' 47 שורות 2-11) וא. (עמ' 54 שורות 21-30) שהינם בעלי דין, אשר אינני מוצאת לסמוך ממצא אשר יש בו לקדם אינטרס שלהם בענין כאמור לעיל, איננה מספקת על מנת לקבוע ממצא בדבר קיומה של הסכמה מפורשת כזו מצידה של ע..
בוודאי שאין בעדותם כדי להביא למסקנה כי ע.ניתה מודעת לתנאי הסכם השכירות ונתנה הסכמה מפורשת לתנאיו.
יתירה מכך, עדותם בענין קבלת הסכמה מפורשת להשכרת מבנה המסעדה לא. בהתאם לתנאי הסכם השכירות, עומדת בניגוד מוחלט לתוכן השיחה המוקלטת בין ע.לבין נ. שהוקלטה מספר ימים לאחר הארוע ב-9.10 (נספח 16 לת/2) ואשר ממנה עולה כי לא רק שע.איננה יודעת למי הושכר הנכס, אלא שנ. מסרב לגלות לה את זהות השוכר ומפנה אותה להגיש תביעה לבית המשפט על מנת שהדבר יוודע לה (נספח 16 לת/2, עמ' 3 שורות 8-19). משיחה זו ניתן ללמוד (והאזנה לה מחזקת התרשמות זו) שלע.יש שמץ של ידיעה כי מבנה המסעדה הושכר אולם אין לה מושג על התנאים בהם הושכר מבנה המסעדה והיא מביעה אי הסכמה שלה לגובה דמי השכירות (בהמשך שם, בעמ' 16 שורה 12 ואילך).
טענת הנתבעים כי עצם העובדה שבתחילת השיחה (עמ' 2 שורה 17) שואלת ע.את נ. כיצד הוא יכול לעשות חוזה מעידה על כך שהיא כבר ידעה אז על הסכם השכירות, הינה טענה קלושה ביותר של מי ש"נאחז בקש" ומנסה ללמוד ממשפט אחד את תוכנה של השיחה. באם אכן קודם למועד זה נתנה ע.הסכמה מפורשת להשכרת מבנה המסעדה לא. בתנאי הסכם השכירות, מדוע לא מטיח נ. בפניה, בצורה הכי ישירה, שהיא יודעת במה מדובר וכי הסכימה להשכרת הנכס לבנו א.. תשובותיו החמקניות (גם אם נבעו מחשש כי השיחה מוקלטת) אינן יכולות להתיישב עם טענת הנתבעים באשר לידיעה והסכמה של ע.להסכם השכירות קודם לשיחה זו.
31. נסיונם של הנתבעים לטעון כי רק ביום 9.10.12 חלה החמרה בסכסוך בין ע.לנ. אשר הביאה לכך שע."שינתה את עורה" והביעה התנגדות להסכם השכירות לו נתנה הסכמה קודם לכן, איננו תואם את המצב לאשורו. ברור לי לחלוטין כי יחסי נ. וע., מאז פרידתם בחודש 9/11 (ואולי אף לפני כן) לא התנהלו על "מי מנוחות" גם בתקופה שבין הפרידה ועד לחתימת הסכם השכירות, והארוע ביום 9.10.12 היה רק ה"קש ששבר את גב הגמל" והביא להסלמה נוספת ולקרע משמעותי עוד יותר.
אמנם נכון כי לא הובאו ראיות הסותרות את טענת נ. שהוא המשיך לעסוק בניהול החברה ובקידום ענייניה גם בתקופה שלאחר פרידת בני הזוג, וגם לא ראיות התומכות בטענת ע.כי הסכם השכירות נערך רק אחרי הארוע ב-9.10, אולם אין בכך להנביע את המסקנה כי ע.נתנה הסכמה מפורשת להשכרת מבנה המסעדה לא. בתנאי הסכם השכירות, וגם אין כל הגיון שתעשה כן לאור מצב מערכת היחסים עם נ. , והדברים משתקפים ברורות ביניהם באותה השיחה.
32. בהקשר זה וכן לצורך המשך הדיון אציין כי אין כל הגיון לטעמי שע.כבעלת החברה שהיא הבעלים של מחצית הזכויות במבנה המסעדה, במצב בו היא מצויה בקרע עם בן זוגה לשעבר (ועל אף שלא הוכחה הסלמה נוספת קודם לחתימת הסכם השכירות) תתן הסכמה מפורשת ומודעת לכך שנכס של החברה יושכר בתנאים שכלולים בהסכם השכירות דהיינו: השכרה לתקופה ארוכה מאוד, לבנו של בן זוגה לשעבר, תוך יצירת תחרות ברורה לעסק של החברה המתנהל בנכס צמוד, דבר שהחברה נמנעה מלעשות קודם לכן במשך מס' שנים מאז רכשה את הזכויות בנכס.
33. טענתם האחרת של הנתבעים, העולה מסיכומיהם, היא כי ניתנה הסכמה משתמעת של ע., אשר הבחינה בעבודות השיפוץ שבוצעו במבנה המסעדה ולא מחתה או מנעה מהנתבעים לעשותם.
ראשית, מבחינה עובדתית, אכן הוכח שמספר חודשים לפני חתימת הסכם השכירות, החל נ. (והוא בלבד) בביצוע עבודות שונות במבנה המסעדה (ראה עדות אביב עמ' 24 שורות 1-6). אלא שאין בכך, ובעובדה כי התובעות לא מחו על כך, כדי להעיד על הסכמה להשכרת מבנה המסעדה בתנאי הסכם השכירות, אלא לכל היותר להעיד על הסכמה לביצוע שיפוצים במבנה.
כפי שצויין לעיל בפרק העובדתי מבנה המסעדה הושכר מעת לעת כאשר ההשכרה האחרונה היתה לצורך שימוש כקזינו. מכאן, אך סביר להניח כי מבנה המסעדה, אשר השכרתו הסתיימה אי שם במהלך שנת 2012, אכן היה זקוק לשיפוצים, ללא קשר למטרת ההשכרה הבאה. מכאן גם שהעדר מחאה על ביצוע עבודות שיפוץ במסעדה אשר לא הוכח בראיות כלשהן היקפם וטיבם, לא יכולה ללמד על הסכמה להשכרתה בתנאי הסכם השכירות.
הא ראיה, דווקא להיפוכו של דבר, כי מיד שנוכחו התובעות, בחודש 10/12, כי הנתבעים החלו בעבודות המעידות על כוונתם לפתוח שם עסק שיש לו פוטנציאל ברור להתחרות בפאב, החלו התובעות בנקיטת הליכים משפטיים (קודם בנסיון לחסום זאת באמצעות צו למניעת הטרדה מאיימת ולאחר מכן בהגשת תביעה זו בצירוף בקשה לסעד זמני).
34. לצורך המשך הדיון אני דוחה את טענת התובעות כי טענת הנתבעים בדבר קיומה של הרשאה מכוח יפוי הכוח שניתן לנ. בעבר, מהווה הרחבת חזית אסורה. אמנם נכון כי טענה לקיומה של הרשאה מכוח יפוי הכוח עומדת במידה מסוימת בסתירה לטענה בדבר קבלת הסכמה מפורשת (שכן לשם מה נדרשת הסכמה מפורשת באם יש הרשאה לעשות כל פעולה בשם החברה?), אולם אין מדובר בטענות עובדתיות המוציאות אחת את השניה.
ממילא, כפי שניתן להיווכח, כבר מתחילת ההליך (הן בבקשה לביטול צו המניעה והן בכתב ההגנה) שלובות שתי הטענות זו בזו. כך בסעיף 6 לנ/10 ניתן לראות כי טענת "ההסכמה" שלובה בטענה בדבר קיום יפוי כוח לפעול בשם החברה, וכך גם בסעיף 3.6 לכתב ההגנה.
מכאן שגם באם אני דוחה את טענת הנתבעים לקיומה של הסכמה מפורשת של ע.להשכרת חלקה במבנה המסעדה בתנאי הסכם השכירות, אין בכך להשמיט את הקרקע תחת הטענה החלופית, כי גם בהעדר הסכמה מפורשת כזו, היתה לנ. הרשאה לעשות כן בשם החברה. אלא שאקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי לטעמי השכרת מבנה המסעדה בתנאי הסכם השכירות נעשתה בחריגה מהרשאה, כפי שיפורט להלן.
קיומה של הרשאה לנ. לפעול בשם החברה - היקף השליחות
35. כפי שפורט בסעיף 4 לעיל וקביעתי העובדתית בדבר קיומה של הרשאה לנ. לפעול בשם החברה, כל זמן שהוא וע.היו בני זוג, אינני מוצאת להתעכב על טענת הזיוף שהועלתה ע"י התובעות כנגד הפרטיכל מ-3/09 (נ/3) אשר יש בו להעיד על מתן זכות חתימה לנ. בשם החברה, לצד זכות כזו לע.. אמנם נכון כי ע.סרבה לאשר את חתימתה על המסמך כל עוד לא יוצג לה המסמך המקורי (ולפיכך לכאורה לא הוכח כי מדובר במסמך חתום על ידה בהעדר ראיה אחרת לכך), אולם התרשמתי כי אי אישור החתימה נעשה בנסיון להטיל את נטל ההוכחה על הנתבעים, הא ותו לא.
התרשמתי כי אי אישור החתימה היתה בשפה רפה ומתחמקת, כאשר ע.עושה שימוש "קל לשון" בטענת זיוף, שכן התנהלות הצדדים עד למועד פרידתם, לפחות, מעידה כאלף עדים על כך שנ. היה מוסמך לפעול בשם החברה, וע.למעשה אישרה זאת בעדותה (סעיף 29 לת/2 וכן עמ' 39 שורות 20-21). אמנם נכון כי ע.טענה כי כל מה שעשה נ. בשם החברה במהלך השנים, בהתיחס למבנה המסעדה, נעשה ללא הסכמתה, אולם ברור כי טענה זו דינה להידחות שכן התנהלות הצדדים מעידה אחרת (ראה למשל עדותה ביחס לשיקים שחתם נ. (על אף שלכאורה לא היה בעל זכויות חתימה בהעדר יפוי-כוח כטענתה, עמ' 40 שורות 16-20, וכן התחמקותה מלאשר ידיעתה בדבר תנאי השכרת מבנה המסעדה קודם לכן והכרתה את הסכמי השכירות הקודמים ביחס למבנה המסעדה – עמ' 35 שורה 18 ואילך – עמ' 36 שורה 12, וכן עמ' 42 שורות 20-26).
אינני מוצאת שיש בעובדה שבהליכים אחרים טען נ. שהוא רק עובד של החברה ולא בעל תפקיד בה כדי לסתור קביעתי זו. אמנם ברור לחלוטין שנ. , בהליכים אחרים, ניסה להמעיט מחלקו בהפעלת החברה בנסיון לחמוק מאחריות אישית בגין מעשי החברה (ראה הצהרותיו בהליכים משפטיים אחרים בדבר היותו עובד בלבד וע.היא המנהלת – נספחים 3א-ה לת/2), אולם אין בכך להנביע את מסקנת התובעות כי יש לתפוס אותו בהודאתו ולקבוע כי אין לו כל הרשאה לפעול בשם החברה. גם אדם שהינו עובד בלבד, ואינו מוגדר כ"מנהל", יכול לקבל הרשאה רחבה לפעול בשם החברה, ובמקרה דנן הרשאה כזו אכן הוכחה.
36. אין לי כל ספק כי נ. היה במובנים רבים ה"מוציא והמביא" של החברה במשך שנים ארוכות, אם כי ברור לי כי כל עוד היו בני זוג, פעולותיו נעשו תוך תיאום עם ע.(אם מראש ואם בדיעבד), כאשר בכל הזמנים הרלבנטיים לפחות עד למועד הפרידה, האינטרסים של ע.ונ. היו זהים, דהיינו לקדם את ענייני החברה ולהפיק את המירב מנכסיה, לתועלת שניהם.
מכאן שהפרטיכל מ-3/09 נועד לתת חותמת "כשרות" למעשיו של נ. בשם החברה, והוא נערך לצורך הקלת ניהול החברה, כאשר כל אחד מבעלי האינטרס בניהולה התקין והמיטבי (אשר להם באותו המועד אינטרס משותף) יכול לפעול בשם החברה ללא צורך בחתימת האחר, דבר העולה בקנה אחד עם העובדה שבמהלך שנים ארוכות לא טענה ע.כנגד פעולה כלשהי שעשה נ. .
האם בוטלה ההרשאה או חל שינוי בהיקפה במועד הקודם לחתימת הסכם השכירות?
37. התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן (לנוכח קיומה של הרשאה קודמת למועד עריכת הסכם השכירות, להוכיח כי ההרשאה שניתנה לנ. בוטלה או פקעה בדרך כלשהי לפני מסירת מכתב הביטול מ-24.10.12.
טענת ע.בתצהירה היתה כי כל עוד היו בני זוג היתה לנ. רשות לחתום בשם החברה, אולם מרגע שנפרדו (בחודש 9/11) הודיעה לו שאינו מוסמך עוד לפעול בשם החברה. לתמיכה בטענתה זו מפנה ע.למכתב ביטול יפוי כוח מיום 5.1.10 (נספח 21 לת/2).
אלא שעיון במכתב הביטול מ-5.1.10 מעלה כי מדובר במכתב כללי המופנה "לכל מאן דבעי", ועל אף שהוא מתיימר לבטל כל יפוי כוח או הסכמה קודמת שניתנה לאדם אחר, מלבדה, לפעול בשם החברה, לא הובאה כל ראיה כי מסמך זה נמסר לנ. בשלב כלשהו או הובא לידיעתו.
יתירה מכך, עדותה של ע.בענין איננה יכולה לבסס טענתה זו, שכן לא ניתן על ידה כל הסבר הגיוני מדוע נושא המכתב תאריך מוקדם ביותר משנה וחצי למועד פרידת בני הזוג. הרי לפי גירסתה היא, ההרשאה לנ. בוטלה במועד פרידתם, ומכאן עולה שמכתב זה בוודאי שלא יכול לתמוך בטענתה היא!!
38. טענתן החלופית של התובעות בסיכומיהן הינה כי גם באם לא בוטל יפוי הכוח שניתן לנ. באופן מפורש קודם למכתב הביטול מ-24.10.12, הרי שמעצם העובדה כי התגלע בין הצדדים סכסוך חמור, כבר בחודשים 7-8/11 כפי שעולה מתמלילי השיחות (נספחים 7-10 לת/2), היה כדי להביא לביטול ההרשאה לנ. לפעול בשם החברה. לטענתן העובדה שא. אישר כי ידע שנדרשת הסכמה מפורשת של ע.להסכם השכירות (עמ' 54 שורות 29-30), היא המעידה שגם הם לא סברו כי לנ. הרשאה להמשיך ולפעול בשם החברה ללא הסכמה של ע.. במצב דברים כזה הסתמכות נ. על יפוי כוח שניתן לו לפני הסלמת יחסי הצדדים, הינה הסתמכות שלא בתום לב.
טענה זו נדחית על ידי לאור העובדה כי לא הובאו ראיות מספקות באשר לשינוי שחל בהתנהלות הצדדים בניהול החברה לאחר פרידתם כבני זוג. לא הובאה על ידי התובעות כל ראיה שניתן לסמוך עליה ממצא (למעט עדותה הבעייתית של ע.), כי בתקופה זו חדל נ. מלפעול בשם החברה או כי ניתנה לו הוראה לחדול מלפעול בשם החברה, והנטל להוכחת ביטול ההרשאה שניתנה בעבר מוטל על התובעות.
39.אמנם יש הגיון בטענתה של ע.כי משנפרדו הצדדים מבחינה רומנטית חל גם שינוי בניהול החברה, אולם אין די בטענה הנסמכת על הגיון הדברים כדי להצביע שאכן כך היה. דווקא חולשת הראיות שהביאו התובעות באשר למצב היחסים בין הצדדים בתקופה שבין חודש 9/11 לבין חודש 10/12, יש בה להוות חיזוק לטענת הנתבעים כי בתקופה זו המשיך נ. לנהל את עניני החברה, במתכונת דומה לזו בה נוהלו קודם לכן.
הראיות שיחידות שהביאו התובעות להוכיח אחרת הינן ביחס לארוע יחיד מתועד במהלך תקופה זו הוא הארוע בחודש 7/12 (סעיף 14 לת/2 ונספחיו), ואין ברשותה הקלטות של שיחות "אלימות" כלפיה (כאשר עוד קודם לפרידתם טרחה והקליטה שיחות).
מכאן שלא הוכח כי ההרשאה שניתנה לנ. לפעול בשם החברה בוטלה קודם למכתב הביטול מ-24.10.12 ואין מקום לקבוע כי במועד חתימת הסכם השכירות (בין אם זה נעשה ב1.10.12 כאמור בו ובין אם בסמוך לאחר הארוע ב-9.10) לא היתה לנ. הרשאה לפעול בשם החברה או כי הרשאה זו צומצמה באופן כלשהו.
הסכם השכירות נערך תוך חריגה מההרשאה או תוך הפרת חובות האמון של השלוח
40. למרות קביעתי כי לנ. עמדה הרשאה לפעול בשם החברה עד להוצאת מכתב הביטול מ-24.10.12 אני קובעת כי אין תוקף להסכם השכירות מאחר ועריכתו עם א. ותנאיו חורגים מהיקף ההרשאה שניתנה לנ. לערוך הסכמי שכירות בשם החברה ביחס לזכויות במבנה המסעדה.
41. אתחיל מהברור מאליו: בהתאם להודאת הנתבעים בכתב הגנתם, החברה שכרה את מלוא הזכויות במבנה המסעדה מארזי לאחר רכישת מחצית הזכויות, וזאת על מנת לשלוט על זהות המחזיקים ולהבטיח שאלו לא יפריעו לניהול העסק של החברה בפאב הסמוך, ולפיכך ההשכרה היתה לשימוש לא כמסעדה (סעיף 3.3 לכתב ההגנה).
מכאן עולה ברורות, כי ההרשאה שניתנה לנ. להשכיר את חלקה של החברה במבנה המסעדה היתה כפופה למטרות החברה, ביניהן מניעת תחרות שתפגע בניהול הפאב. דבר זה גם עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעים כי קבלו הסכמה מפורשת מע.להסכם השכירות (טענה שכאמור נדחתה על ידי) שכן, גם נ. ידע שאין לחברה כל אינטרס שיוקם עסק מתחרה במבנה המסעדה, ולפיכך סבר שהוא צריך הרשאה מפורשת לעשות כן.
כאמור לעיל, לא יכולה להיות מחלוקת כי הקמת עסקם של הנתבעים במבנה המסעדה מתחרה לעסקי החברה, וא. אישר זאת במפורש ובאופן ברור בעדותו (עמ' 53 שורות 2 ואילך). טענות הנתבעים בסיכומיהם כי אין מדובר בעסק מתחרה דינן להתחרות והטענה, ההזויה משהו יש לומר, כי פתיחת עוד פאב בצמוד לבית הבירה דווקא אמור להביא להגדלת רווחי החברה, נסתרה הן מעדותו של א. והן מתוצאות המהלך בדיעבד, אשר אכן תרם (גם אם לא היה הגורם הבלעדי) לסגירת בית הבירה.
42. די בכך בכדי לקבוע כי הסכם השכירות נערך בחריגה מהרשאה, אולם על מנת לחזק מסקנ. זו אוסיף ואומר כי עריכת הסכם השכירות נעשה בניגוד לחובות האמון של נ. כלפי החברה ובאופן ספציפי בניגוד להוראות סעיפים 8(3)- 8(5) לחוק השליחות הקובעים:
"8. קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו:....
(3)לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו;
(4)לא יקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח;
(5)לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר".
כפי שנאמר בע"א 4998/11 חליו נ' כהן (26.1.14):
"בתי המשפט עמדו בהרחבה על היקף חובות הנאמנות של השלוח: "חובת הנאמנות הכללית של השלוח היא לראות תמיד את אינטרס השולח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על האינטרס האישי של עצמו. עליו להיות מסור לשלוח ולפעול לטובתו, ולטובתו בלבד" (א' ברק "חוק השליחות", כרך שני, 1036 (1996)). חובותיו של השלוח כוללות בין היתר את החובה להימנע מניגוד עניינים,..... יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין: "שליחות נבנית על נאמנות ועל אמון, ובאין נאמנות לא תיכון שליחות. שלוח הוא זרועו הארוכה של שולחו, וכשם שזרוע אין לה משל עצמה ולא כלום, נתונה היא לפקודתו של הראש ולא תעשה אלא דבר שהראש יפקוד עליה (או יתיר לה) לעשות, כך דינו של שלוח (שלא בשליחות להבטחת זכותו של אחר), החב את עצם קיומו לשולחו" (ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529, 554 (1994))."
43. כמצויין לעיל, שוכנעתי כי הצבתו של א. כשוכר מבנה המסעדה הינה למראית עין, כאשר השוכר האמיתי, מי שמנהל את המסעדה ומפעיל אותה, הינו נ. , אשר היה מנוע מלרשום לזכותו נכס או עסק כלשהו בהיותו מצוי בהסדר נושים (עמ' 47 שורות 22-23).
אין לי צל של ספק שא., שהיה חייל במועד עריכת ההסכם, לא היה פנוי לנהל את המסעדה, ואף לא הוכח כי היו לו משאבים משל עצמו להשקיע בה (שהמשאב העיקרי הינו עבודה), ולמעשה כל הנדרש לצורך פתיחת המסעדה נעשה על ידי נ. בעיקר. הדבר עולה ברורות מעדותו של אביב (סעיף 6 לת/1); מהעובדה שמספר הטלפון של נ. צויין כמספר המסעדה הן בשלטי המסעדה והן בדף הפייסבוק של המסעדה (ת/3, ת/4, ת/6; מכך שנ. מטפל למעשה בכל עניני המסעדה מול הרשויות (עמ' 56 שורות 15-16); והן מדברים של של נ. בהליכים אחרים כי העסק המנוהל במקום שייך לו (ראה דבריו בדיון בהטרדה מאיימת בפני כב' השופט מאזן – נספח 25 לת/2 בשורה 17).
הדבר גם תואם את הגיונם של הדברים, שכן איזה טעם ראה נ. להסתיר מע.את זהות השוכר? מדוע בעת שהטיחה בו, באותה שיחה שלאחר הארוע ב-9.10 כי הוא השכיר לעצמו לא הציב בפניה את העובדה הפשוטה, לכאורה, כי א. הוא שוכר מבנה המסעדה? אין זאת אלא שידע היטב כי א. והוא, אחד הם. אין ספק כי גם כאשר השלוח מסתיר את זהות הצד השלישי ופועל באמצעות "איש קש", יש לבחון את מהות הדברים ולשלול כל פעולה שיש בה משום פעולת שליחות של השלוח עם עצמו (א. ברק "חוק השליחות" (1996) בעמ' 1065), ובמקרה זה כל הסימנים מעידים על כך שא. אכן שימש ככסות לעובדה שמי שבעל העסק ומי שיש לו ענין בניהול העסק, הינו נ. .
44. גם באם טעיתי במסקנ. כי מי ששכר את מבנה המסעדה בפועל היה נ. , כך שהוא עשה הסכם עם עצמו כשלוח של החברה, הרי שגם עריכת ההסכם עם בנו א., בנסיבות שמראש ברור כי הוא עתיד לקבל טובת הנאה מניהול המסעדה במקום, מהווה פעולה בניגוד לחובותיו של נ. כשלוח החברה ובניגוד להוראת סעיף 8(4) לחוק השליחות.
45. מעבר לכל זאת, לא יכול להיות ספק לטעמי כי השכרת מבנה המסעדה לא. בתנאי הסכם השכירות הינה פעולה בניגוד לאינטרס העסקי של החברה, העומדת בניגוד לחובת הנאמנות הכללית שבא לביטויה גם בסיפת סעיף 8(5) לחוק השליחות לפיה על השלוח להמנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח (החברה) לבין טובתו של השלוח או של אדם אחר.
מעבר לקיומה של תחרות הפוגעת בעסקי הפאב (וזאת לטעמי היתה מטרת ההשכרה), תנאי ההסכם נדמים להיות בניגוד לאינטרס החברה, הן באשר לגובה דמי השכירות והן באשר לאורך התקופה.
אורך התקופה - הסכם שכירות ארוך טווח (הכולל אופציה חד-צדדית לשוכר להאריכו עד ל-9 שנות שכירות) עם שוכר המצוי בסכסוך עם בעלת הזכויות בחברה (גם באם אומר שמדובר בא. עדיין ברור כי גם הוא מצוי בסכסוך עם התובעות – ראה בין היתר תביעתו לתשלום פיצויי פיטורין – ת/7), אשר כוונתו להתחרות בעסקי החברה, הינו על פניו משולל כל הגיון עסקי.
גובה דמי השכירות – גם באם לא הוכח כי מדובר בדמי שכירות בלתי ראויים ביחס לתנאי השוק (וזאת אכן לא הוכח), הרי שברור שאין בהם גילום של הפגיעה הצפויה בעסקי החברה כתוצאה מהתחרות, דבר שאילו היה מוכח, היה בו להצביע על כך שאינטרס החברה נשמר.
חישובי שני הצדדים באשר לסבירות דמי השכירות אינם משכנעים. מצדן של התובעות לא הובאה כל ראיה באשר לדמי השכירות הראויים בעבור מחצית הזכויות במבנה המסעדה, ואילו מצד הנתבעים נסיונם ללמוד מהסכמי השכירות הקודמים שנערכו כמצביעים על סבירות דמי השכירות דינו להדחות שכן הם מתעלמים מהעובדה הפשוטה ששוכרים קודמים אלו שכרו רק את מבנה המסעדה (ללא הרחבה וללא הגג), כך שאין כל דרך לגזור מהם את דמי השכירות הראויים בעבור הנכס במלואו כפי שהושכר לא..
לכך יש להוסיף את העובדה כי במבנה המסעדה נמצא ארון החשמל השולט על החשמל בפאב, ולא ניתן כל הסבר מצד הנתבעים, איזה הגיון יש בכך שהחברה תסכים לתת את השליטה על ארון החשמל בידי הנתבעים במצב הדברים שהיה קיים במועד עריכת הסכם השכירות? לנתבעים הפתרונים.
האם עומדת לא. הגנה כנגד ביטול הסכם השכירות?
46.מאחר וקבעתי כי הסכם השכירות נערך ע"י נ. בשם החברה בחריגה מההרשאה, הרי שפעולה כזו אינה מזכה או מחייבת את השולח, החברה, והיא למעשה חסרת כל תוקף משפטי, וממילא לא עומדת לא. כל זכות לטעון לקיום ההסכם עימו.
גם באם ייאמר כי הפעולה לא נעשתה בחריגה מהרשאה אלא תוך הפרת חובות הנאמנות של נ. כלפי החברה (מכוח הוראת סעיפי סעיף 8 לחוק השליחות), אזי לכאורה עומדת לא., כצד שלישי, הגנה כנגד ביטול הסכם השכירות ככל שלא ידע שההסכם נערך תוך הפרת חובות נ. כלפי החברה.
סעיף 9(ב) לחוק השליחות קובע: "פעולה שהשלוח עשה כלפי צד שלישי עקב הפרת חובה כאמור וההפרה היתה על דעת הצד השלישי, זכאי השולח, נוסף על התרופות האמורות בסעיף-קטן (א), לבטל את הפעולה וכן לתבוע גם מן הצד השלישי את הפיצויים המגיעים לו מן השלוח."
דהיינו הכלל הינו שפעולה שנעשתה ע"י שלוח תוך הפרת חובות האמון כלפי שולחו הינה תקפה, אלא אם הפרת חובות השלוח היתה על "דעת הצד השלישי".
47. בנסיבות שתוארו לעיל, כאשר מדובר בבנו של נ. , שהיה מעורב ומיודע היטב באשר למערכת היחסים העכורה בין אביו לבין ע., וכאשר א. עצמו אישר כי נדרשה הסכמת ע.להסכם השכירות (הסכמה שכאמור לעיל לא הוכח כי ניתנה), וכוונתו הינה לקיים במבנה המסעדה פעילות המתחרה, חזיתית, עם פעילות החברה, אין אלא להסיק את המסקנה הסבירה יותר כי א. ידע שהשכרת מבנה המסעדה בתנאי הסכם השכירות נעשית תוך הפרה של חובות הנאמנות של נ. כלפי החברה.
יתירה מכך, עצם עריכת ההסכמים המקבילים בינו לבין ארזי, כך שביד אחת הוא שוכר מהחברה את זכויותיה במבנה המסעדה על מנת לנהל בה עסק מתחרה, וביד השניה הוא עורך הסכם עם ארזי להשכרת זכויותיה בחנויות המשמשות את החברה לניהול הפאב, יש בה להעיד שא. אינו צד שלישי תם בפעולות אלו, אלא הוא שותף מלא לנסיון לנשל את החברה מזכויותיה בנכסים ומאפשרות ניהול עסקה בפאב הסמוך. עדותו שלו, לפיה, ישלם את דמי השכירות בעבור מבנה המסעדה רק לאחר שהחברה תפנה את חנויות 15 ו-16 (בהתאם לדרישת ארזי לכאורה), היא המעידה יותר מכל על כוונות א., ועל כך שאינו בגדר "צד שלישי" תם לב, שבלי יודעין נקלע בסכסוך שבין החברה לנ. .
48. לאור מכלול קביעותי אלו אינני נדרשת לטענות התובעות באשר להפרת הסכם השכירות עימן, אם כי אציין כי אני סבורה שגם באם הייתי מוצאת שהסכם השכירות תקף, הרי שבאי תשלום דמי השכירות, אפילו אלו ה"מוסכמים", יש משום הפרה ברורה של הסכם השכירות ואינני מקבלת טענת הנתבעים שהם בקשו לשלם את דמי השכירות אך נדחו על ידי התובעות. בעל דין המבקש לשלם חוב המוטל עליו ימצא את הדרך לעשות כן (בין אם בהפקדה בנאמנות אצל ב"כ או בקופת בית המשפט), ועצם העלאת טענת הקיזוז המופרכת למדי מצדם (קיזוז כנגד דמי שכירות שלכאורה חייבת החברה בגין החזקתה במבנה הפאב בניגוד לעמדת ארזי) מעידה שהנתבעים לא התכוונו, בשום שלב, באמת ובתמים, לשלם את דמי השכירות לחברה.
לסיכום
משכל זאת נאמר, אין אלא לקבוע כי הסכם השכירות הנחזה להיות ערוך בין החברה לבין א. ביום 1.10.12 הינו הסכם חסר תוקף, ולפיכך, הנתבעים מחזיקים במבנה המסעדה ללא זכות לעשות כן, בהעדר הסכמה של מרבית בעלי הזכויות במבנה להשכרתו.
אשר על כן ניתן צו המורה לנתבעים לפנות ולסלק את ידם, לרבות כל חפץ השייך להם, ממבנה המסעדה (לרבות הגג והרחבה) וזאת בתוך 90 יום ממועד קבלת פסק הדין.
המועד הארוך יחסית לפינוי נקבע לאור טיב העסק והעובדה כי הנתבעים מנהלים את העסק במקום תקופה ארוכה ולפיכך סביר לאפשר להם זמן מספיק להתארגן לצורך העברתו למקום אחר.
בהתאם לבקשה הכלולה בכתב התביעה, ובהתחשב בכך שבמועד הגשתה לא התגבשו איזה מנזקי התובעות, אני מתירה לתובעות לפצל את סעדיהן כך שכל טענה או דרישה כספית ביחס להחזקת הנתבעים במבנה המסעדה והפעלת העסק בו, יוכלו התובעות להגיש תביעה בגינן (בכפוף לכל דין אחר).
אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובעות בגין אגרת משפט (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל חלק ממנה ועד היום) וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ אשר נפסקו תוך התחשבות באופן ניהול ההליך ע"י הנתבעים (לרבות אי התיצבותו של א. למועד ההוכחות ואי הגשת תצהירי עדות ראשית) וכן בהליכי הביניים שנוהלו (לרבות אלו בהן לא התקבלה עמדת התובעות במלואה או בחלקה).
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"א אלולי"א אלול תשע"ה, 2626 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
